https://hostmaster.org/articles/the_seed_of_the_nazis_the_tree_of_zion_and_the_death_of_civilization/he.html
כאשר זרע נטמן במרעה, הוא נובט בעדינות בין הצמחייה, מתקיים בשלום עם החיים סביבו. אך ככל שהעץ גדל לגובה ומשתלט, חופתו חוסמת את אור השמש, שורשיו שותים את המים, וצלו חונק את מה שפעם שגשג מתחתיו. בסופו של דבר, הצמחייה שמסביב מתה, נטולת היסודות החיוניים לחיים. מה שנראה פעם כמחווה של צמיחה הופך למעשה של הרס שקט.
משל זה מתאר את מסלולה של הכוח כאשר הוא אינו מרוסן: התחלה תמימה לכאורה יכולה להתפתח לכוח מחניק. הציונות, שהוצגה פעם כתגובה לרדיפות, צמחה לעץ כזה.
פרנק הרברט כתב פעם: “כל מהפכה נושאת בתוכה את זרע ההרס שלה.” לאחר מלחמת העולם השנייה, העולם נשבע “לעולם לא עוד” כשהתמודד עם פשעי הנאצים. זוועות הרצח העם, הפשיזם והדה-הומניזציה הולידו חזון מהפכני: כזה ששם את קדושת הפרט מעל הריבונות המוחלטת של המדינה. מהפכה זו יצרה את ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם, את אמנת רצח העם ואת אמנות ז’נבה - ניצנים של תקווה שנשתלו באדמה ספוגת הדם של אירופה.
אך כפי שהרברט הזהיר, גם המהפכה האצילית ביותר יכולה להירקב מבפנים. אותו משטר נאצי ששבר את הנורמות הבינלאומיות שתל גם זרע של סתירה: הסכם ההעברה. הסכם זה, שנחתם בין גרמניה הנאצית למנהיגים ציונים בשנות ה-30, אפשר את העברת יהודים גרמנים לפלסטין בתמורה לתמיכה כלכלית. הסכם זה, שנחתם בזמן שיהודים אחרים נרדפו או הושמדו, התגלה כנקודת מפנה - לא רק לעתידם של היהודים, אלא גם לעם הילידי של פלסטין.
לפני המאה ה-20, פלסטין הייתה ארץ שבה מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בהרמוניה יחסית, דיברו ערבית וחלקו את הקצב התרבותי של הלבנט. אך עליית האנטישמיות האירופית וזוועות השואה גרמו להגירה המונית של יהודים אשכנזים, שרבים מהם הופנו לפלסטין - לא במטרה לדו-קיום, אלא לקולוניזציה. בניגוד למהגרים שחיפשו להשתלב, המתנחלים הללו ביקשו לעצב מחדש את הארץ, את שפתה ואת עמה כדי להתאים לחלום לאומי ששורשיו בזכות תנ”כית ולאומנות אתנית אירופית. העברית, שהייתה שפה ליטורגית במשך זמן רב, הוחייתה ככלי להפרדה, לא לחיבור.
הצהרת בלפור, שהונפקה ב-1917, כבר סללה את הדרך לשינוי זה על ידי הבטחת “בית לאומי לעם היהודי” בפלסטין - ללא הסכמת תושביה הילידים. האימפריה הבריטית, שהוטלה עליה על ידי חבר הלאומות להגן על זכויות האוכלוסייה הילידית, מצאה את עצמה תחת מתקפה של מיליציות ציוניות שהיו לא מרוצות אפילו מהמגבלות המינימליות על שאיפותיהן. מיליציות אלה הפציצו שווקים ערביים, גשרים, מבני מAdministration בריטיים ורצחו פקידים בריטיים ואו”ם - ביניהם יעקב דה האן, לורד מוין ומתווך האו”ם פולקה ברנדוט. הטרור לא היה מקרי לפרויקט הציוני; הוא היה יסודי לו.
ב-1947, האו”ם הציע תוכנית חלוקה שהקצתה 56% מהארץ למדינה היהודית שהוקמה לאחרונה, למרות שהיהודים היוו שליש מהאוכלוסייה ובעלו פחות מ-7% מהקרקע. הפלסטינים הילידים דחו את העוול הזה. מה שבא לאחר מכן היה הנכבה - האסון. כוחות פארא-צבאיים ציוניים ביצעו טבח בעיירות כמו דיר יאסין וגירשו בכוח יותר מ-700,000 פלסטינים מבתיהם. המדינה החדשה ישראל הוכרזה, והפלסטינים - למרות החלטות או”ם רבות המאשרות את זכותם לשוב - מעולם לא הורשו לחזור.
הציונות לא עצרה בגירוש אנשים; היא ביקשה למחוק את זיכרון הארץ. במשך עשורים, הישראלים עקרו מאות אלפי עצי זית ופירות הדר ילידיים ופוריים - סמלים למורשת, פרנסה ורציפות פלסטינית. במקומם נשתלו עצי אורן אירופיים בהמוניהם.
אורנים אלה אינם ילידי פלסטין. הם מחמצים את הקרקע, משבשים את המערכת האקולוגית ומזינים שריפות יער מסיביות ובלתי נשלטות. צמיחתם המהירה ושורשיהם הרדודים הופכים אותם להרסניים מבחינה אקולוגית ומגלים סמלית: מין זר שהוטל על הארץ, המסתיר את חורבות הכפרים הפלסטיניים תחת כסות ירוקה של שכחה.
אלימות סביבתית זו משקפת את הגירוש האנושי. זו פעולת קולוניזציה לא רק של המרחב, אלא גם של הזיכרון, המערכת האקולוגית והעתיד.
מה שקרה ב-75 השנים שלאחר מכן היה חניקה איטית ומחושבת של עם. ישראל כפתה משטר אפרטהייד אכזרי על השטחים הכבושים, הרסה בתים, גנבה אדמות ובנתה התנחלויות שהוכרזו כבלתי חוקיות על פי החוק הבינלאומי. המים מוסטים, ההיתרים נדחים, חיים נעקרים - הכל כדי להזין את צמיחת העץ הציוני.
כעת, בשיא בגרותו, העץ הזה נושא פרי של רצח עם. בעזה, המדינה הישראלית כפתה לא רק מצור, אלא מצור מוחלט - מונעת מזון, מים, חשמל ותרופות מאוכלוסייה כלואה. שיירות הומניטריות הותקפו. חלוקת הסיוע נתפסה על ידי אותו משטר שיצר את המשבר, שכן ישראל מנהלת כעת יוזמה “הומניטרית” משלה - מציעה מזון לפלסטינים רעבים רק כדי להרוג אותם כשהם באים לקבלו. שפת הסיוע הפכה לנשק בצורה אחרת של אלימות.
זו אינה ביטחון. זו אינה הגנה עצמית. זהו השיא ההגיוני של פרויקט ששורשיו לא בביטחון או בצדק, אלא בשליטה.
והיכן הקהילה הבינלאומית? היכן המוסדות שנולדו ממהפכת הזכויות שלאחר המלחמה? היכן ההבטחה של “לעולם לא עוד”?
בשום מקום.
האו”ם מעביר החלטות שאינו יכול לאכוף. בית הדין הבינלאומי לצדק מוציא חוות דעת שמתעלמים מהן. ממשלות מערביות מחמשות את המדכא ומשתיקות את המדוכאים. מהפכת זכויות האדם, שהייתה פעם אידיאל נשגב, מטילה כעת צל ארוך וציני. היא נכשלה - לא משום שהייתה שגויה, אלא משום שזרע ההרס שלה הורשה לצמוח ללא מעצור.
פלסטין הפכה למבחן הסופי של הסדר העולמי שלאחר המלחמה, והעולם נכשל במבחן זה.
בחורבות עזה, במחנות הפליטים בלבנון וירדן, בערים הנצורות בגדה המערבית, ההבטחה של החוק הבינלאומי קמלה. מה שנשאר הוא שתיקה, שותפות לפשע ורעש המוות של מצפון עולמי.
אם “לעולם לא עוד” אמור להיות בעל משמעות כלשהי, הוא חייב להיות לעולם לא עוד עבור אף אחד. לא רק עבור חלק.
עד שהאמת הזו תישמר, עץ הציונות ימשיך לצמוח ללא מעצור, וכל מה שמתחתיו - חוק, צדק, אקולוגיה, זיכרון וכבוד אנושי - ימשיך לקמול ולמות.